פטריגיום הוא עיבוי שפיר של לובן העין – הלחמית, הגדל על גבי הקרנית. פטריגיום נוטה לגדול אט אט ועם הזמן עלול להביא להופעת תסמינים כמו אודם בעין, כאב, גרד, תחושת גוף זר ואי נוחות. כמו כן בעת פלישה לקרנית הוא עלול לפגועה בצורתה הקעורה ולגרום לאסטיגמטיזם (צילינדר) או אפילו להפריע לשדה הראייה במידה ומגיעה עד לחלקה המרכזי של הקרנית. ניתוח פטריגיום כרוך בהסרת רקמת הפטריגיום החריגה ולאחר מכן שימוש במגוון טכנולוגיות ניתוחיות למניעת הישנות המצב לאחר הניתוח.
ניתוח פטריגיום הוא ניתוח פשוט ונפוץ יחסית וסיבוכים בו הינם נדירים. אולם, כמו לכל פרוצדורה , לניתוח הסרת פטריגיום יש סיכונים אותם חשוב להכיר בטרם קבלת ההחלטה על ביצועו. כאמור הניתוח כרוך בהסרת רקמת הלחמית החריגה , כלומר מערב רק את שכבות העין החיצוניות. שרירי העיניים שאחראיים על תנועות העיניים וסנכרונן נמצאים בארובת העין , נאחזים דרך שכבת הסקלרה הלבנה. תיתכן (אך לא סבירה) פגיעה בשרירים אלו במהלך הניתוח, דבר שיגרום לראייה כפולה וישרוד ניתוח לתיקון המצב.
סיבוך מסוג זה שכיח יותר בתיקוני תיקון לאחר הישנות פטריגיום מכיוון שאז הרקמה יותר מצולקת , דבר שמקשה על זיהוי השרירים. חשוב לדעת שניתוחי תיקון לאחר הישנות נוטים להיות יותר קשים וכוללים לאחריהם שכיחות סיבוכים גבוהה יותר , דבר שמדגיש את חשיבות מניעת הישנות המצב לאחר ניתוח ההסרה, כמו גם ניתוחים בעין לאחר חבלה או בהימצאות מחלות עיניים נוספות. באופן נדיר מאוד מבני העין הפנימיים עלולים להיפגע, עד כדי אובדן ראייה.
כאב – כאב ואי נוחות הן תופעות לוואי נפוצות ב-24-48 השעות הראשונות לאחר הניתוח. הסיבה לכך היא שמשטח הקרנית שהיה מכוסה בעבר על ידי הפטריגיום נותר חשוף , ופרק הזמן שלוקח לו להירפא הוא יום – יומיים . ניתן להיעזר במשככי כאבים פשוטים כמו אקמול במידה ואין סיבות רפואיות שמונעות נטילתם. שימוש תכוף בטיפות לסיכוך העיניים יכול גם הוא לסייע. כמו כן , הדלקת הנגרמת מהניתוח יכולה להימשך מספר שבועות ולפעמים אפילו חודשים עד שחולפת לחלוטין, ועד אז העין צפויה להיות אדומה ולהרגיש יבשה ומגורגרת. לאחר הניתוח פני שטח העין נוטה להתייבש, ולכן חשיבות לשמירה על לחות העין שכן עין יבשה (מלבד היותה גורם לאי נוחות) יכולה לפתח זיהום או כיב. טיפות עיניים או ג'ל נדרשים לעיתים קרובות בחודשים הראשונים לאחר הניתוח ולפעמים גם לטווח הארוך.
קוסמטית – מבחינה קוסמטית לרוב מושגות תוצאות טובות , כמובן כתלות בחומרת הפטריגיום שהוסר, גנטיקת המטופל, ניסיון המנתח ובטכנולוגיה העומדת לרשותו. הסרת הפטריגיום בדרך כלל מותירה צלקת עדינה על הקרנית שעשויה להיות נראית לעין.
ראייה לקויה – לאחר הניתוח משטח הקרנית שהיה מכוסה על ידי הפטריגיום לעיתים קרובות מכיל מהמורות ואף מצולק. משמעות הדבר היא שבמקרים בהם הפטריגיום מערב את מרכז הקרנית הראייה עשויה להישאר פגועה, גם לאחר הסרת הפטריגיום.
כיב בקרנית וזיהום – מדובר בסיבוכים חמורים ונדירים שיכולים להתרחש ולדרוש טיפול אינטנסיבי כולל אנטיביוטיקה. בשני המקרים יכולה להישאר צלקת ואטימות של הקרנית , ולעיתים רחוקות מאוד אפילו פרפורציה של העין. אם הכיב חמור ייתכן שיהיה צורך בהשתלת קרנית, לעיתים נדירות אפילו כמצב חירום.
ניתוח נוסף – הצורך בניתוח נוסף אינו סביר, אך חולים הזקוקים לניתוח נוסף למשל עקב הישנות של המצב נמצאים בסיכון מוגבר לסיבוכים שיכולים לכלול דילול קרניתי, כיב, ניקוב העין, קטרקט, גלאוקומה, ראייה לקויה ואובדן ראייה.
הישנות הפטריגיום – הישנות היא הסיבוך הנפוץ ביותר לאחר כריתת פטריגיום , עד 60% הישנות בעת שימוש בטכניקת הסקלרה החשופה .הסיכוי להישנות הפטריגיום בשנה הראשונה שלאחר הניתוח הוא כ-5% , זאת בזכות הטכנולוגיות החדשות שבשימוש כיום שהפחיתו משמעותית את הישנות הפטריגיום כמו שתל סקלרה אוטולוגי שמכסה את הפגם שנותר בלחמית. טכניקות נוספות שנמצאות בשימוש על מנת להפחית את הסיכון להישנות הן מיטומיצין (MMC) תוך ניתוחי או לאחריו. קיים קושי רב יותר בהסרת פטריגיום חוזר עקב הימצאות רקמת צלקת חזקה שעלולה גם לעוות את פני השטח .
לסיכום, חשוב לזכור כי גם ניתוח להסרת פטריגיום טומן בחובו סיכונים אף על פי היותו ניתוח פשוט ושכיח יחסית, ועל כן יש לבחור את המטופלים המתאימים ביותר שיוכלו להנות מהניתוח, באינדיקציות המתאימות ולהפחית ככל הניתן את הסיכוי לסיבוכים.